אחד הדברים שמלמדים אותנו מגיל צעיר – זה כמה אהבה היא דבר נפלא,
משהו לרצות ולהשתוקק אליו, כוח אדיר בחיים שלנו – הסרטים, התרבות שלנו – מאדירים את כוחה של האהבה
אבל…
לא את האהבה לעצמנו.
לימדו אותנו שאהבה עצמית – היא אנוכית, אגואיסטית – שלאהוב את עצמנו זה לדרוס אחרים, לפגוע בהם.
שהעולם נראה כמו שהוא נראה, כי אנשים אוהבים את עצמם יותר מדי, ואוהבים אחרים פחות מדי.
האמת, שאני מאמינה שזה בדיוק ההיפך…
אני חושבת שהעולם שלנו נראה ככה, כי אנחנו לא אוהבים את עצמנו מספיק.
בפרק חדש אני מדברת על החשיבות של אהבה עצמית, איך היא קשורה ליצירת מציאות
למה אהבה עצמית זו המתנה הכי גדולה שנוכל לתת לא רק לעצמנו אלא גם ליקרים לנו.
עד כמה אנחנו באמת מרגישים ראויים לקבל את מה שאנחנו רוצים, ואיך מתמודדים עם הביקורת העצמית, הקולות הפנימיים המקטינים והתפיסה שלאהוב את עצמנו זה לא יפה ולא ראוי.
שתפו אותי איזו תובנה לקחתם מהפרק?
וכמובן מה השאלות שלכם לפרקים הבאים
לצפייה בפרק
