למלא את חצי הכוס הריקה

השבוע היו לי כמה שיחות מעניינות

עם מכנה אחד משותף – אנשים שהיו לא מרוצים מהתוצאות שהשיגו.

אני מודה שכמישהי פרפקציוניסטית שמאד חשוב לה

שביעות הרצון של האנשים שאני עובדת איתם –

כל אדם כזה עושה לי קווץ’ בלב.

הרבה שנים זה אפילו היה שואב ממני אנרגיות

ומפיל אותי לכמה ימים.

עזבו את כל האנשים שהיו מרוצים מהתהליך,

מספיק אחד שלא, זה היה גומר אותי. אבל זה סיפור ליום אחר.

בקיצור, השבוע קיבלתי שיעור אישי מכמה אנשים שלא היו מרוצים

– אחת מתכנית ליווי, אחד מתהליך בפרחי באך ואחד מטיפול 1:1.

דיברתי איתם כמובן,

שאלתי מה קורה, למה הם לא מרוצים,

והתשובה היתה אחת – אין תוצאות.

באנו בשביל לראות תוצאה מסויימת ואין שום שינוי מהתהליך.

זה פשוט לא עובד.

אחרי שביררתי איתם שחד משמעית לא היה שום שינוי,

התשובה שלי לכולם היתה אחת – אם ככה,

ואני באמת מזדהה איתכם וחבל לי,

אבל נראה לי שאם אין שום תוצאות ושום ערך,

אני ממליצה להפסיק את התהליך.

(וזה בסדר, קורה לפעמים, למדתי לקבל את זה. 

כשעובדים עם כל כך הרבה אנשים, 

לא לכולם זה מתאים.).

החלק המעניין היה, שהתגובה אצל כולם היתה דומה –

“לא מה פתאום,

אבל אני מפחד שאם אני אפסיק,

גם מה שכבר השגתי יעלם”.

בתמימות אמיתית שאלתי – “אבל רגע, הבנתי ששום שינוי לא קרה

ואין תוצאות,

אז למה הכוונה?”

ואז התחילו לתאר בפניי את כל הדברים שקרו להם בתוך התהליך –

השינוי והשיפור שחוו,

אמנם עדיין לא השיגו את גביע הזהב,

עדיין יש תהליך, אבל הרבה דברים טובים השתנו וקרו בדרך.

ואז כשהבנו (שנינו) שזה המצב,

מצאנו את הדרך המדוייקת להמשיך יחד בתהליך

כדי לשמר את התוצאות ולהמשיך ולהעצים אותם.

אבל השיעור החשוב היה בשבילי.