ארץ גועשת וסוערת, יש טילים, מטוסים, התקפות ופצועים אצלנו ואצלם.
במקום שהתקשורת תרגיע אותנו, משדרים שוב ושוב את אותן תמונות מלבות שנאה, כעס, הרס ודרמה. כי זה טוב לרייטינג…
יש את מי שבעד, ויש את מי שנגד, יש את מי שרוצה להפסיק ואת מי שרוצה ש”יכנסו בהם חזק”….
יש את אלו שמאשימים במלחמה את הערבים, אחרים את החמאס, יש מי שמאשים את ראש הממשלה, ויש מי שמאשים את ההומואים, יש התולים את האשמה בשמאל ואחרים בימין.
מה שבטוח יש הרבה אשמים, אבל אף אחד לא לוקח אחריות…
אבל המלחמה הזו תסתיים, לצערי היא כנראה תגבה עוד כמה קורבנות מפה ומשם, אבל בסוף יגיעו להסכם זמני כלשהו, יעצרו את הטירוף לרגע. ינסו לדבר, לא יצליחו ובעוד כמה שנים הכל יתחיל שוב.
האמת, זה לא מה שמפחיד אותי. זה לא מה שכואב לי.
מה שמפחיד אותי זה שכשאני נוהגת בכביש, אני נתקלת יום יום במלחמה.
כל אחד נלחם בשני, אף אחד לא מוכן לוותר, לתת זכות קדימה, לכבד את האחר, את המרחב שלו ואת הזמן שלו.
כל אחד רואה רק את עצמו, מלא בעצבים ובכעסים.
מצפצף, נדחף, חותך, מקלל, עושה סימן מגונה, מאשים.
כמה “כמעט” תאונות שאני עוברת ב 10 דקות כל בוקר בדרך לגן. טירוף.
מה שכואב לי זה אנשים שנדחפים בכניסה לכל חנות או קניון.
שלא נותנים כבוד לאחר, שלא רואים אף אחד חוץ מעצמם.
מה שמפחיד אותי, זה ילדים שגדלים עם שנאה, חדורי כעס, עם אוצר מילים שלא היה מבייש פושע מדופלם.
עצוב לי לראות כמה אנחנו שונאים אחד את השני.
ממהרים לקלל ולגדף. במקום להשתמש בפייסבוק מקור לשיתוף דעות הוא הופך לזירת בריונות.
כמה קל לנו לפגוע באחרים, לרמוס את כבודם של הסובבים אותנו.
למהר לזרוק מערכות יחסים ולהתגרש ברגע שקצת קשה.
כואב לי לראות כמה אנחנו שונאים את עצמנו, פוגעים בנפש שלנו ובגוף שלנו.
מסמממים את עצמנו עם אוכל, אלכוהול, סיגריות וכן גם הרבה סמים. כמה זה נפוץ בימינו, כבר לא נעשה בחדרי חדרים, כי מי לא מעשן? הרי איך אפשר להתמודד עם המציאות ?
כואב לי לראות איך אנחנו הורסים את הגוף שלנו בתרופות לא נחוצות, כאלו שירגיעו אותנו, וכאלו שימריצו אותנו, כאלו שיפסיקו את הכאב או יגרמו לנו עונג.
כואב לי לראות איך אנחנו רודפים אחרי מודלים של יופי וגוף שלא קרוב אפילו למצב הטבעי והאנושי שלנו.
אנשים מרעיבים את עצמם כדי “לרזות ולהיות יפים”, עושים ספורט בלי פרופורציות עד כדי נזק לגוף. שונאים את הגוף שלהם, משפצים אותו, מתקנים אותו, דוחפים בו פלסטיק או שואבים ממנו עודפים, פוגעים בו ללא הרף.
כואב לי לראות איך אנחנו רודפים אחרי כסף כדי להיות מאושרים, אבל בדרך רומסים את כל הדברים שגורמים לנו אושר באמת – הבריאות שלנו, הקרובים לנו, המשפחה שלנו והזמן הפנוי שלנו.
אנחנו חיים בעולם של שפע, יש לנו יותר ממה שהיה בכל דור אחר.
אבל אנחנו חיים גם בעידן של שפע שנאה, שפע הרס עצמי, שפע של פגיעה עמוקה במוסד המשפחה, בחברות, בקשרים, בעבודה.
אנחנו חיים בעידן שבו מצד אחד יש לנו נגישות לכל הידע בעולם, כל מה שנרצה לדעת בהישג יד. אבל הדבר שהכי חשוב שנדע אותו – אנחנו עצמנו – הוא הדבר שאנחנו יודעים עליו הכי פחות.
עידן שבו אנחנו מחוברים יותר מאי פעם לכל אדם בצידו השני של הגלובוס. עידן שבו כל אחד מצייץ, מסמס, משתף על כל פיפס שהוא עשה, אבל מנותקים מעצמנו ומהקרובים שלנו יותר מאי פעם, כי אנחנו כל הזמן “מחוברים” לטכנולוגיה.
עידן שבו יש שפע מכל סוג שהוא, והמחלה הכי שכיחה היא דכאון.
עידן שבו במקום להנות ולחיות את המציאות, אנחנו חיים בריאליטי…
עצוב לי…
אבל יש לי גם תקווה, כי אני יודעת, שכל שינוי קטן, שכל אחד מאיתנו עושה.
כל נשימה מודעת, רגע של רגיעה, רגע של התבוננות או מודעות. רגע של לעצור את הטירוף ולשאול את עצמנו – ככה אני רוצה לחיות? זה העולם שאני רוצה שהילדים שלי יגדלו בו?
וכל מי שעוצר לרגע, מתחיל שינוי. שינוי קטן אצלו. וכל רגע של שינוי שמצטבר לעוד ועוד שינוי, הופך לשינוי גדול ומשמעותי, והשינוי הזה משפיע על כל מי שבא במגע איתנו, והוא משפיע על מי שהם באים איתו במגע וכן הלאה.
ואני יודעת שהשינוי הזה אפשרי, כי אני רואה אותו מדי יום בקליניקה שלי.
ואני רואה איך השינוי הזה משפיע לא רק על מי שמשתנה, אלא על כל מי שבסביבתו…
אז אל תחשבו שאתם קטנים מדי או חלשים מדי, או מבוגרים או צעירים מדי, או סתם עייפים מדי לעשות שינוי.
חייכו אל האדם הבא שאתם פוגשים, חייכו אליו מכל הלב, והוא יחייך אל הבא אחריו וכן הלאה.
אבל הכי חשוב, התבוננו במראה, וחייכו אל האדם הכי חשוב בחיים שלכם, שהיה איתכם מהרגע הראשון ויהיה אתכם עד הרגע האחרון. קבלו את הגבר או האישה האלו במראה.
קבלו את עצמכם, תאהבו את עצמכם.
זה הבסיס לכל שינוי, גם לשינוי של העולם כולו.
וכמה מילים לסיום
לפני שאתה מדבר, תקשיב
לפני שאתה צועק, תנשום
לפני שאתה מכאיב, תרגיש
לפני שאתה כותב, תחשוב
לפני שאתה מוותר, תנסה
לפני שאתה שונא, תאהב
לפני שאתה מת, תחיה
שלכם,
ליאת