שוב מלחמה בדרום ואיך זה קשור להגדה של פסח?

מלחמה בדרום? האם אנחנו מאמינים שזה מגיע לנו?

אחד הדברים המרכזיים שאני עובדת עליו עם אנשים המחפשים לעשות שינוי בחיים שלהם, הוא זיהוי האמונות המגבילות שלהם.

לכולנו יש אמונות על עצמנו, על אחרים ועל העולם בכלל. האמונות שלנו הן תוצר של החוויות שלנו לאורך השנים, החינוך שלנו, התרבות שלנו והנטייה הטבעית שלנו.

יש לנו אמונות לגבי כל דבר בחיים שלנו.

החלק המשמעותי הוא שאנחנו מאמינים לאמונות שלנו, אנחנו לא רואים בהן אמונות אלא עובדות.

עבור אישה שבגדו בה כל הגברים הם בוגדים – מבחינתה זו לא אמונה זו עובדה. יש לה אינספור דוגמאות מהחיים שלה ומאלו שאחרים, שיוכיחו שזו האמת ואין שני לה.

עבור מישהו שרגיל להפגע, כולם מנסים לפגוע בו – גם מבחינתו זו האמת לאמיתה – בכל פעם שהוא נמצא באינטראקציה עם אנשים הם פוגעים בו, ומוכיחים לו שוב ושוב שזו האמת.

אבל האם זו באמת האמת? או שזה רק אמונה שלנו מהנקודה שבה אנחנו עומדים? האם זו האמונה שלנו עצמה שממשיכה לייצר שוב ושוב את אותה מציאות כואבת בחיים שלנו?

השמש זורחת מדי בוקר – האם זו אמת או אמונה?

אוטומטית בוודאי תגידו – זו אמת, זו עובדה. אין פה שאלה בכלל.

אבל במחשבה שנייה, הרי השמש לא זורחת בבוקר. היא נמצאת במקום, זורחת כל הזמן, ואלו הם רק אנחנו שמסתובבים.

כך שבעצם השמש לא זורחת אף פעם, אבל מנקודת המבט שלנו זו האמת. למרות שזו רק אמונה שהיא תוצאה של מה שאנחנו רואים במבט הצר שלנו.

זה נכון לגבי כל דבר בחיים.

תסתכלו על דפוסים בחיים שלכם, ותראו מה הן האמונות – אותן עובדות – שאתם מאמינים להם, והם חוזרים שוב ושוב להתרחש בחיים שלכם.

כל עוד זו האמת מבחינתכם, אי אפשר לשנות אותה. אם אי אפשר לשנות אותה, זה אומר שהאירועים, החוויות, האכזבות, הכשלונות יחזרו ויקרו שוב ושוב – הרי זו עובדה, כולם מנסים להכשיל אתכם, אף אחד לא מעריך אתכם, אין מי שיקשיב לכם, כל הגברים בוגדים, השמש זורחת בבוקר….

אם תבינו שזו רק אמונה שלכם, תבינו שיש לכם גם את היכולת לשנות אותה.

איך עושים את זה? יש הרבה שיטות, ועוד אלמד אתכם רבות. אבל פעמים רבות עצם ההבנה, שזה רק בראש שלנו, רק אמונה, יוצרת הרבה שינוי.

ואיך כל זה קשור למלחמה בדרום?

בפסח האחרון כשקראנו בהגדה, לראשונה בחיי הסתכלתי עליה בעיניים של מי שמטפלת כבר עשור, ולא של מי שקוראת אותה כבר יותר משלושה עשורים…

“שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו…” יש לנו אמונה כעם, כיהודים, כישראלים, שרוצים להרוג אותנו. ש”אנחנו חיים על חרבינו”, “ארץ אוכלת יושביה” – תמיד ירצו לכלותינו. בכל דור ודור.

יש שיגידו – זו לא אמונה, זו האמת – הנה היה היטלר, עכשיו הערבים, בעבר היו פלשתים, אמורים, חיווים, יבוסים, תורכים, יוונים, תמיד היה מישהו שרצה לכלותינו.

ואני שואלת – אולי זו האמונה שאנחנו “מגידים לבנינו” שנה אחר שנה, דור אחר דור, אלפי שנים – שתמיד רוצים להרוג אותנו, שתמיד נחיה על החרב, שלעולם לא יאהבו אותנו, שתמיד ירדפו אחרינו, שאין באמת סיכוי שיהיה פה שווייץ אף פעם. אולי מהאמונה הבסיסית הזו שלנו כעם, כאומה, כלאום אנחנו יוצרים חלק מהמציאות שאנחנו חיים בה.

אחת הבעיות המרכזיות עם אמונות שאנחנו מאמינים שהן אמת, זה העובדה שאנחנו משלימים איתן. אנחנו בטוחים שזו המציאות, זה הטבע, ושאי אפשר לשנות אותם.

אותה אישה בטוחה בכל מאודה, שכל הגברים, בלי יוצא מהכלל בוגדים. הגבר בטוח, שכולם רוצים לפגוע בו. אין להם אפילו ספק שזו המציאות. הם יביאו דוגמאות והוכחות ויסבירו לכם, שככה זה, ואי אפשר להתווכח עם זה.

כשאנחנו מאמינים לאמונות שלנו, אנחנו מגיבים בהתאם, פועלים בהתאם, מפרשים את המציאות על פי האמונה שלנו, ממשיכים להתנהג לפיה, ולייצר אותה שוב ושוב במציאות חיינו.

אותה אישה תמשיך למצוא שוב ושוב גברים בוגדים, והגבר ימצא עוד ועוד אנשים שיפגעו בו, ויפרש כל מציאות ככזו.

עבורנו זו עוד הוכחה, שהנה האמונה – ה”אמת” – שלנו אכן נכונה. אבל בפועל, אנחנו ממשיכים ומנציחים אותה. פועלים לפיה וממשיכים לקיים אותה.

האמונות שלנו מגבילות את היכולת שלנו לחשוב על אפשרויות חדשות, להגיב אחרת, להיות יצירתיים ולמצוא פתרון אחר לבעיה.

אם נמשיך ללכת באותה דרך – נגיע תמיד לאותו מקום.

אנחנו מגיבים שוב ושוב באותו אופן, ומתפלאים בכל פעם מחדש, איך זה שגם הפעם אותה תגובה ישנה, שכבר עשינו מאות ואלפי פעמים בעבר ומעולם לא השיגה את התוצאה הרצויה, שוב לא פותרת את הבעיה.

זה נכון בינינו לבין עצמנו, זה נכון בזוגיות ובמערכות יחסים אחרות וזה נכון בהתנהלות של מדינות.

מי יודע מה היתה המציאות אם היינו מחנכים את הילדים שלנו, שכולם אוהבים אותנו ורק רוצים בטובתנו? היינו מגדלים ילדים נאיבים או ילדים בטוחים בעצמם ובוטחים בעולם?

האם השמש זורחת כל בוקר?

או שזה רק אנחנו שמסתובבים סביב עצמנו בכל דור ודור, שנה אחר שנה…

חומר למחשבה…

ליאת

גלילה למעלה