הורות וטיפול מקצועי ונפשי לילדים ובני נוער

של מי הבעיה הזו בכלל? כמה מילים על הורות.

כמטפלת היתה לי הזכות לטפל ולסייע לעשרות ילדים ותינוקות לאורך השנים. חלקם סבלו מבעיות פיסיות שונות – מחלות עור, אלרגיות, בעיות עיכול, כאבים כרוניים ועוד. אחרים התקשו בהיבטים רגשיים וחברתיים כמו הפרעות קשב וריכוז, היפראקטיביות, קשיים חברתיים וחרדה. היו שהספיקו בחייהם הקצרים לחוות טראומות של אובדן, מחלות קשות שלהם או של בני משפחה ויש שהתקשו להתמודד עם שינויים משמעותיים כגון מעבר למקום חדש, כניסה לגן או לבית ספר, לידה של אח או פרידה של הורים. 

כאם וכמטפלת אני מאמינה שיש לנו כהורים אחריות אדירה בעיצוב אישיותם של ילדנו. הם חווים את העולם דרך עינינו, ואנו המפגש הראשון שלהם עם הסביבה. הדרך שבה הם רואים אותנו בשנות חייהם הראשונות מעצבת במידה רבה את האופן שבו יראו את העולם ויחוו את חייהם בעתיד. 

אם נקנה לילדינו בסיס אוהב ומכיל. מקום בטוח לחזור אליו בסופו של יום. ידיעה ברורה שלא משנה מה קורה או מה עשו אנחנו אוהבים אותם, בכל מצב ובכל תנאי. נעניק להם עצמאות ויכולת בחירה, ונקנה להם גבולות ברורים כדי שירגישו בטוחים ומוגנים. ידעו ילדינו, שזהו העולם, מקום שבו החוויות יכולות להיות נעימות יותר או פחות, אך תמיד יש להם מקום בו, יש להם כלים להתמודד ואנשים שיאהבו אותם בכל מחיר. 

וגם אם כולנו נסכים לאמירות אלו כל הורה לילד, ולא משנה באיזה גיל, ידע כמה קשה ליישם את התובנות הללו הלכה למעשה. כמה קשה להיות אוהב ומכיל ומחבק כשהשעה 4 לפנות בוקר וכבר התעוררתם 5 פעמים הלילה, ומחר יש לכם יום חשוב בעבודה. כמה קשה לתת לילד יכולת בחירה ועצמאות כשבפעם השלישית השבוע הוא רוצה ללכת לגן עם פיג’מה וסנדלים באמצע ינואר. איך להציב גבולות ברורים לצפייה בטלוויזיה, כשבדיוק היום האחות חולה, והבית הפוך, יש לכם עוד פרוייקט לסיים לעבודה, ועוד שעה של צפייה בטלוויזיה תקנה לכם שעה של שקט, למרות שזה כבר הדי וי די השלישי שהיא רואה היום, ואתם לא מרשים יותר משעת צפייה ביום. 

הורות דורשת מאיתנו נוקשות, גמישות, עמידה על שלנו וויתור, הכלה והצבת גבולות ברורים לגבי מה מותר ומה אסור, הקניית זמן איכות לילדים ושמירה על חיי העבודה והפנאי שלנו כאנשים בוגרים, תמיכה אינסופית והכנה לעצמאות והרשימה עוד ארוכה. לפעמים נדמה, שהורים צריכים להיות גיבורי על כדי להצליח במקצוע ההורות, שאיש לא הכין אותם אליו. התיאוריות האינסופיות והגישות להורות “נכונה” צצים מדי יום ביומו, ומגיעים אלינו ממקורות שונים. לעיתים קרובות אנו יוצאים מהם יותר מתוסכלים וחסרי אונים מאשר מועצמים ובעלי יכולת התמודדות טובה יותר. 

לעיתים הגישות להורות גמישה מביאים אותנו להיות נוקשים יותר משהיו הורינו וכל זאת בשם הגמישות. הסטנדרטים הגבוהים שאנו דורשים מעצמנו ומילדינו, ואלו שהחברה התחרותית שבה אנו חיים מציבים לנו ולילדינו, מביאים אותנו לדרוש פעמים רבות מעצמנו ומילדנו להיות בלתי אנושיים ומסוגלים לכל, גם כשכבר תשו כוחותינו, וכל שהיינו רוצים הוא לנוח מעט וליהנות מהילדים ומקצת מנוחה. 

אחת השאלות שאני שואלת הורים המגיעים לטיפול עם ילדיהם, בפרט אם אלו גדולים מספיק לעמוד על דעתם, “למי מפריעה הבעיה? לכם או לילד?”. פעמים רבות אנחנו רוצים “לתקן” אם ילדינו שיהיו לפי המצופה או לפי איזושהי תכנית ותמונה שיש לנו, שלא תואמים כלל לילדינו. אחת האמהות שפגשתי במהלך עבודתי, סיפרה, כי אחייניתה בת ה-4 מתחבאת מאחורי אמה בכל פעם שהיא פוגשת אנשים זרים, שאינם משפחתה המיידית, גם אם פגשה אותם כבר פעמים רבות. היא העידה, שההתנהגות הזו מעוררת בה כעס וסלידה רבים כל כך, וכל רצונה הוא שבתה בת השנתיים לא תגדל להיות “כזו”. היא ניסתה להבין מה היא צריכה לעשות או ממה להמנע כדי לא ליצור מצב “נוראי” כזה שבתה תגדל להיות ילדה ביישנית וחסרת בטחון (להבנתה). האופן שבו תיארה לי את החוויה, והמילים הקשות בהן השתמשה, העידו יותר על הקושי שלה עם המצב מאשר על הקושי של הילדה. 

אחזור לתחילת דבריי, ואדגיש, כי אכן אני מאמינה שיש לנו חלק עצום בעיצוב אישיותם של ילדינו. פעמים רבות מגיעים אלי ילדים עם קשיים כאלו ואחרים, ואחרי שיחה קצרה עם ההורים, בהחלט ברורים לי מקורם של הקשיים… הם לא בדיוק צצו יש מאין. מאידך ילדים רבים חווים קשיים והוריהם חווים תסכולים אדירים כיוון שהילדים לא עונים למערכת הציפיות של ההורים עצמם, או לא תואמים לאישיותם של ההורים. הילדים שלנו הם אכן בשר מבשרנו אך אישיותם ואופיים יכולים להיות שונים בתכלית מזו שלנו. הרצון שלנו להתאים את הילדים לתבנית “נכונה” בעינינו, לציפיות החברה או המשפחה המורחבת או לציפיות שלנו מעצמנו כהורים ומהילדים שלנו, מפעילה לחצים אדירים הן על ההורים והן על הילדים. ציפיות אלו מביאות את ההורים לתסכול רב, לרגשות אשמה ולהלקאה עצמית – היכן טעו בהורות שלהם. בעוד שהיא יוצרת אצל הילדים תחושה של חוסר אהבה, קבלה והבנה. תחושה שהם או משהו אצלם לא בסדר, והם “לא מספיק טובים”, “לא מספיק חכמים”, “לא מסוגלים”,”לא מוכשרים כמו…” ועוד ועוד. 

כשהורים באים אלי בשאלות הורות, אני משתדלת לענות בצניעות רבה ולמיטב הבנתי, השכלתי והשקפת עולמי. ועם זאת אני תמיד מזכירה להורים, שאין שחור ולבן בהורות, מעטים המקרים שבהם יש נכון ולא נכון מוחלט (מלבד התעללות פיסית או נפשית שאין להם שום מקום ושום צידוק בהורות או בכל מערכת יחסים אחרת). אני מזכירה להורים שוב ושוב, שהתפקיד היחיד שלהם, והדבר היחיד שאין ספק לגביו ולגבי חשיבותו היא העובדה, שלא משנה עם מה הם מתמודדים ועם מה הילד שלהם מתמודד, התפקיד שלהם כהורים הוא לעמוד לצד ילדם ולאהוב אותו. לתת לו את ההרגשה וההבנה ולומר לו שוב ושוב (ולהתכוון לכך באמת), שהוא נאהב, שאנחנו מעריכים אותו ומכבדים אותו לא משנה מה הם הקשיים שהוא חווה. תחושת העוצמה, הקבלה, האהבה וההכלה יתנו לילדכם את הכוח להתמודד עם כל הנקרה בדרכו. הידיעה שלא משנה מה העולם מזמן לו, ולא משנה כמה קשה בחוץ, יש אדם אחד לפחות או זוג הורים שאוהב אותו באמת. גם אם ילדכם לא יגיב לכך, וינער אתכם מעליו, הידיעה הזו תחלחל בו, ותיתן לו את הכוח להתמודד עם אתגרי החיים מתוך עוצמה ותחושת מסוגלות ובטחון. 

חשיבותו של טיפול בגיל הרך ובקרב מתבגרים

מקומו של טיפול בתוך כל הקשיים והתמורות בילדות ובהתבגרות חשוב ואף קריטי במקרים מסויימים. כפי שציינתי, תפקידו של המטפל הוא ראשית לבחון היכן הקושי העיקרי – אצל הילד או אצל ההורה שמתקשה להתמודד עם אופיו ומזגו של הילד. זוהי אבחנה קריטית, שכן פעמים רבות אנחנו מנסים לטפל בילד, ובעצם לגרום לו להבין שיש לו בעיה, כשעיקר הבעיה והפתרון לה מצוי דווקא בידי ההורה. הורים ומטפלים רבים נוטים בקלות רבה מדי “להפיל” את הבעיה על הילד, ובכך ליצור תווית מסויימת על הילד, שהיא בפני עצמה כבר בעיה. לעיתים קרובות יש צורך בהדרכת הורים או בטיפול משולב של ההורים והילד, כדי להקנות הן להורים והן לילד כלים מתאימים להתמודד עם הקושי. 

יחד עם זאת, פנייה לטיפול לסייע לילדים צעירים, ואף לתינוקות ופעוטות, יכול ליצור שינוי משמעותי בהתמודדות של הילד ובחוויה המוקדמת שלו את העולם, דבר שישנה את כל מהלך חייו, ויאפשר לו לחוות את העולם מנקודת מוצא חיובית הרבה יותר, במקום לחוות את העולם מתוך קושי וחולשה. 

ילדים נוטים להגיב מהר וטוב לטיפולים, שכן הם גמישים יותר מאיתנו המבוגרים, וגופם ונפשם שואפים להגיע מהר יותר לאיזון ולהרמוניה. ככל שאנו חווים יותר ויותר חוויות שליליות בחיינו, הן נצברות והדפוסים השליליים והתפישה השלילית שלנו את העולם ואת עצמנו הולכת ומתגבשת. לכן כמבוגרים קשה לנו כל כך לשנות הרגלים ודפוסים, שכן הציפייה שלנו מהעולם כבר מוגדרת למדי, ואנחנו מצפים להצלחות ולכשלונות ולחוויות באופן כללי להיות די דומות לאלו שחווינו בעבר. קשה לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות שישתרשו אחרי ניסיונות אינספור. אדם שיודע שאינו יצירתי, יתקשה מאד למצוא פתרון יצירתי כשידרש לכך, שכן הקול הפנימי שלו יזכיר לו את כל כשלונות העבר, ו”יסביר” לו שאין באמת סיכוי וסיבה שהפעם יהיה אחרת. מטרתו של טיפול היא לזהות את הקולות הפנימיים הללו ולשנות אותם, כדי לאפשר חוויה שונה בפעם הבאה. אך ילדים, בזכות גילם הצעיר, חוו יחסית פחות חוויות – הן חיוביות והן שליליות, ועל כן יחסית קל יותר לשנות את דפוסי החשיבה הללו ולאפשר להם התנסויות חדשות וחיזוקים חיוביים. פעמים רבות אני אומרת להורים, כי אף פעם לא נוכל לדעת “מה היה קורה אילו”. מה היה קורה אילו לא היו מגיעים לטיפול. אילולא היינו מטפלים בקושי של הילד. אך אין צל של ספק בליבי, שילד שמגיע אלי לטיפול אחרי שנה, שלוש שנים או שש שנים של כשלונות וידיעה שהוא אינו טוב מספיק, ויוצא מהטיפול אחרי חודשים ספורים עם חוויה אחרת, התנסויות חיוביות בבית הספר ובבית, חיזוקים חיוביים מצד המשפחה והסביבה, ואינו בוכה מדי בוקר כשעליו לצאת לבית הספר או לגן, יהיו חייו שונים בתכלית מעתה ואילך, לעומת סיטואציה שבה לא היה מגיע לטיפול, והיה צובר עוד ועוד חוויות וכשלונות ומתייג את עצמו כ”לא יוצלח”, “היפראקטיבי”, “סובל מהפרעות קשב וריכוז” או כל הגדרה אחרת. 

לסיכום, לאלו מאיתנו הבוחרים להיות הורים, הורות היא תפקיד חיינו. היא התפקיד החשוב ביותר שלנו, ומאידך איש לא מכין אותנו (וגם לא יכול להכין אותנו) להורות ולאתגריה. אפשר, כדאי ורצוי ללמוד, לקרא, ללכת לקורסים ולהעשיר את הידע שלנו לגבי הורות, אבל להורות עצמה אי אפשר להתכונן. האתגרים, החוויות, הקשיים והאושר שהורות מזמנת לנו מפתיעים גם את ההורים המנוסים ביותר. הורות היא הזדמנות לגדול ולהתפתח כבני אדם, כזוג וכיחידה משפחתית, אך כדי לנצל הזדמנות זו עלינו להביא את עצמנו לגבולות ולמקומות שלא בהכרח הכרנו את עצמנו בהם או חשבנו על עצמנו ככאלו. כל ילד שלנו הוא אוצר אינסופי של חוויות, יכולות, רצונות וצרכים, ולא תמיד (או נכון יותר לומר, אף פעם לא) יתאמו אלו את שלנו. היכולת שלנו להבין זאת, ולאפשר בכל זאת לילדינו לגדול ולהתפתח לאנשים שלמים (גם אם לא מושלמים), נאהבים ומוערכים היא האתגר הגדול ביותר של כל הורה. אם נקל על עצמנו ונבין שגם אנחנו, כמו ילדנו, לא יכולים להיות מושלמים ולעשות תמיד את “הדבר הנכון”, נבקש עזרה בעת הצורך, ונדע להודות כשטעינו ולהחמיא לעצמנו כשעשינו משהו טוב, וחשוב מכל להראות לילדינו שאנחנו אוהבים אותם באמת ובתמים, תמיד (גם אם אנחנו לא אוהבים ולא מקבלים את מה שהם עושים), נזכה להעצים את ילדינו כמו גם את עצמנו.

גלילה למעלה