בעולם שלי… למה כל כך קשה לי בזמן האחרון

אני כבר הרבה זמן לא ממש כותבת כלום.

קצת לא יודעת מה אומרים בתקופה כזו.

יש דברים שמשגעים אותי, דברים שמכאיבים לי, דברים שמשמחים וכאלו שמעציבים.

אני רוצה לכתוב על משהו שמכעיס אותי, ואז מגלה שאני יכולה להשמע מתלהמת לא פחות מהצד שמכעיס אותי.

אני לא רואה חדשות, בד”כ, אני לא רואה האח הגדול, רק לפעמים מזפזפת, אני לא יושבת כל היום בפייסבוק, אבל לפעמים כשצריכה לעשות משהו שלא בא לי אני מדפדפת כאן.

אני מבלה את הזמן שלי עם המשפחה שאני כל כך אוהבת והילדים היקרים שלי, אני עם המטופלים שלי, החברים והסביבה שאני מעריכה.

בעולם שלי לא מתלהמים, ולא מקלקלים, ולא שונאים ערבים ולא שונאים יהודים, לא שונאים את הדת ולא מוכנים להרוג בשמה.

בעולם שלי יש מקום להרבה דעות, יש מקום להרבה אנשים, יש מקום להרבה חמלה, יש מקום לאמונות שונות, לדעות אחרות.

בעולם שלי כל אחד יכול לחשוב ולהאמין ולרצות מה שבא לו מבלי שזה יקח משהו ממישהו אחר.

החברים שלי בפייסבוק לא מתלהמים, ולא מקללים, ולא תומכים באלימות.

הם כותבים פוסטים יפים על אומץ, על כוח, על אהבה, על תמיכה, על ריפוי.

אבל לפעמים כשאני יוצאת מהעולם היפה הזה שלי.

אני מגלה שיש לנו שרת תרבות שמוכנה להרוס את כל אושיות התרבות שלנו בשם “הדרת המזרחיים”, במקום למצוא את הדרך לשלב אותם בתרבות הנפלאה שכבר בנינו כאן יחד משך 7 עשורים.

אני מגלה שהטלויזיה שלנו נותנת מקום אינסופי להתלהמות, לשנאה, לאלימות, למאבקים.

בפייסבוק שלי יש חילונים ודתיים, ימניים ושמאלניים ויהודים וערבים שכותבים דברים מדהימים וכל כך רוצים למצוא את הדרך לחיות ביחד.

אבל בממשלה שלנו יש אנשים שכל כך שונאים ומוכנים להעלות על המוקד את כל מי שלא חושב כמוהם, לא מאמין במה שהם מאמינים.

בעולם שלי יש ימנים ושמאלניים, אפילו הדעות הפוליטיות שלי ושל בעלי לא אותו דבר, אבל זה בסדר, כל אחד מכבד את השני, ויש דברים שאנחנו יודעים שאין טעם להתווכח עליהם. ואנחנו מכבדים את האמונות ובחירות הדת אחד של השני.

אבל יש רבנים שחושבים שמי שלא שומר מצוות ולא חושב כמותם, הוא הגורם לכל הרע בעולם, ולכאלו כולנו יודעים מה צריך לעשות.

אז לפעמים אני שואלת את עצמי מה העולם האמיתי?

אני יכולה להיות אופטימית ושמחה ולהאמין שיש אנשים טובים בעולם, שרוצים לחיות ביחד, שמוכנים להקשיב אחד לשני ולתת מקום גם לאחר, מבלי לרצות לתקן אותו או לגרום לו לחשוב מה שאנחנו רוצים שיחשוב, ולא חושבים שהאחר חייב לעשות את מה שהם עושים, ולא חושבים שיש רק דרך אחת ואמת אחת, ושצריך להרוג את כל האחרים בשמה.

או שאני יכולה להיות עצובה ופסימית שזו המדינה שבה אנחנו חיים, שלראש הממשלה שלנו באמת ממש לא אכפת ממה שקורה כאן, ושרת התרבות נוהגת בצורה שאין בה שום שמץ של תרבות, ושרת המשפטים שכחה מזמן מהו צדק, ושר החינוך מאמין שיש רק דרך אחת לחנך – הדרך שלו, ויש שי-חי שחושב שהתלהמות ואלימות הם דרך מצויינת לקבל רייטינג וחשיפה, ויש כאלו שתומכים בו וחושבים שזו באמת הדרך.

שחיילים שלנו, הילדים שלנו, נלחמים על החיים שלנו, שומרים עלינו, מסכנים את החיים שלהם בשביל כולנו – חילונים, דתיים, ימנים, שמאלניים, יהודים וערבים, ויש כאלו שמעזים לקרא להם רוצחים.

אז איפה האמת?

גלילה למעלה